אלון לוין

אלון לוין, בן עדינה ומשה, נולד בכפר ביאליק ביום י"ד באב תש"ך (7.8.1960). שורשיו של אלון עמוקים בכפר ביאליק. אביו, משה, הוא חקלאי יליד הכפר ובן להורים שבאו מגרמניה לפני עליית הנאצים מתוך הכרה ציונית וראיית הנולד. כשעלו לארץ, הם עברו מסלול של הכשרה חקלאית ב"מקוה ישראל" ובנהלל, ויצאו לייסד בשנות ה30- את כפר ביאליק, ופרנסתם על החקלאות.

בנם משה המשיך בלימודיו, כאביו, ב"מקוה ישראל", כדי להיות חקלאי. ואלון – אהבתו הגדולה הייתה החקלאות. הוא שאף ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, כדי להרחיב את אופקיו בתחומים שונים ולהקים עם חבריו יישוב חקלאי חדש.

אלון למד בבית-ספר יסודי בכפר ביאליק, והמשיך ללמוד בבית-ספר "אורט" במגמה עיונית. בבית-הספר הוא גילה נטייה למתימטיקה, וגם כשלא הכין את התרגילים מראש, ידע כיצד לפותרם מיד. בד בבד עם לימודיו, התעניין אלון בתחומים רבים מגוונים. הוא אהב את הנוף סביבו, והרבה לטייל בו. בן 10 שנים הוא היה כשטייל לבדו בירושלים, בהיותו אצל דודתו. הוא גם טייל ברכיבה על סוס עם חבריו מכפרו לכינרת, סופג את מראות הנוף ביום ובלילה. בחופשות שבת מן הצבא היה אלון בחר עם חבריו מסלול לטיול וחשוב היה לו, שיהיה זה מסלול יפה ויהיה בו גם מן האתגר בניווט וביכולת ההליכה.
אלון היה חסון, בעל מרץ עצום, זריז בכל פעולה שביצע, חזק ובעל כושר גופני מצוין. הספורט לענפיו היה חביב עליו ביותר. הוא שיחק כדור-יד וכדורסל ואף הצטיין בהם. בהתמודדות בספורט היה עקשן ודבק במטרתו עד הניצחון. חדרו גדוש מדליות וגביעים המעידים על הישגיו. בבית-הספר "אורט" היה אלון שחקן כדור-יד מצטיין שיחק בנבחרת בית-הספר. זריזותו וכושרו הגופני ניכרו היטב גם כאשר נרתם לעבודה במשק הוריו: הוא עבד מהר יותר מחבריו וסיים תמיד לפניהם.
אלון לא הרבה בדיבורים. מעשיו, הם שאפיינו אותו. כפות ידיו היו של מושבניק – שחורות ומחוספסות מקטיף פקנים; "צמיגים" קראו להן חבריו.
הוא היה חבר בתנועת "המחנות העולים". אף שם, לא היה דברן, אך נתגלה כמנהיג, כאשר היה צריך לארגן משחקים וטיולים. אלון לא נהג להתפאר בהצלחותיו: הגביעים והפרסים בחדרו לא היו מוצגים לראווה.

חבריו ראו בו רע נאמן, צנוע, פשוט הליכות וישר מאוד. הוא נלחם על עקרונותיו אף עם מוריו, וגם כאשר נענש על מלחמתו, לא הצטער על המחיר ששילם, אם היה בטוח בצדקתו.

אלון התגייס לצבא וביקש לתרום בו תרומה מרבית. הוא התנדב לשרת בחיל-הצנחנים ביחידת הסיירת, אך לא סיפר על כך, כדרכו לעשות ולא לדבר. הוא התקבל לסיירת לאחר סינון קפדני, ולאחר שעמד במבחני כושר גופני ובבדיקה של יכולת הסתגלות חברתית. תכונותיו מילדות ניכרו בו גם כאן. הוא ביצע כל תפקיד באופן היסודי ביותר, ונלחם לשיפור דברים שנראו לו בלתי יעילים או פגומים. בסיירת נעשה אלון קצין. הוא הדריך טירונים, שבאו מרבדים שונים בחברה, כדי שיהיו סיירים מיומנים. הוא השקיע בפקודיו את כל מאודו והם ידעו להעריך זאת. כדי להשיג את מטרתו הוא נהג לשוחח איתם, להסביר להם ולשכנע אותם. אלי תורג'מן, חניך, כותב, כי אלון קבע את דעתו על חייל לא לפי כושרו כחייל, אלא על-פי אופיו וערכיו כאדם.

הוא היה מופת אישי לחניכיו: כאשר ריתק אותם למחנה, הוא נשאר בריתוק יחד איתם. הוא התמסר לטיפול אישי בכל חייל, ולכן גם השיג הישגים גבוהים מכל חייל. גם כמפקד לא הרבה אלון לדבר. הוא חסך במחמאות, ולכן מחמאה שיצאה מפיו הייתה יקרת המציאות והעניקה הרגשת סיפוק עמוקה לחייליו. כמפקד הוא היה תקיף ואמיץ. אלון הוביל במסעות, הדגים בסבלנות שוב ושוב את התרגילים ודרש ביצוע ברמה גבוהה. חבריו ממחזור נובמבר 1978 מספרים, שניסו לחקותו, כי היה להם מופת ביושרו, בפשטותו ובעוצמתו הגופנית והנפשית.

הוא ידע גם לסלוח ולהבין, ולכן התקשה להעניש, וכשעשה זאת – עשה בלב כבד. עמי מצוות 4 מעיד, כי "אלון היה החלק העיקרי במסלול. הוא היה המחנך, הדוגמה, השאיפה, הלב של הצוות". במכתב למשפחה כתב עליו מפקדו, כי "ביצע את כל משימותיו בנאמנות ובדבקות ובאופן מושלם עד הרגע האחרון. הוא שימש דוגמה ליושר, כוח רצון, אמון ודבקות במטרה ומעל לכול – הייתה בו אנושיות רבה והבנה ללב החייל. אלון בחייו ובמותו הוא דוגמה לצה"ל ולעם ישראל כולו".

{סגן אלון נפל בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל, בעת חילופי אש בין כוחותינו ובין כוח סורי בכפר עינב, בשעה שפיקד על צוותו בקו האש הראשון.

הוא נהרג ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982), והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. אלון הניח הרים ושני אחים. הוריו וחבריו הרבים הוציאו לאור חוברת לזכרו.

(הדברים על חייו של אלון לוין הם חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

השארת תגובה