פרופ' ארנון סופר

עמדת פרופ' ארנון סופר על הניסיון לפגוע באדמות
חקלאיות של המועצה האזורית זבולון וכפר ביאליק

עמדתי באשר לשמירה על אדמות חקלאיות ברחבי ישראל ידועה בגין עשרות פרסומים שלי באקדמיה ובפרסומים לציבור הרחב בתקשורת.

כמו כן ידועה עמדתי בכל הנוגע בצורך הדחוף בפיזור האוכ' ממישור החוף פנימה מזרחה או דרומה (גליל, ירושלים ונגב) מסיבות לאומיות כפי שאפרט.

המקרה של אדמות כפר ביאליק והמועצה האזורית זבולון הוא מקרה קלאסי בו המערכת התכנונית הלכה בדרך הקלה על מנת לפתור בעיות קשות – לעלות על המישור הירוק במקום להתאמץ ולדחוף אוכלוסייה מזרחה וצפונה, או לשקול אולי לצאת מערבה אל הים – לאיים מלאכותיים, לשם העברת תשתיות ואולי גם אוכלוסייה.
להלן תמצית עמדתי:

  1. ישראל מדינה צפופה, הצפופה, ללא הנגב ,מכל מדינות המערב ולזה השלכות על איכות החיים, חוסן לאומי ובטחון לאומי.
  2.  שינויי האקלים, הם כבר כאן וכל דונם אדמה חקלאית הוא נכס שאין לו תחליף לקראת משברי מזון הצפויים לנו כמו בכל העולם.
  3. פיזור האוכלוסייה הוא צורך לאומי, כלכלי, סביבתי וגם ביטחוני.

זה נכון בכל רחבי הארץ וגם בצפונה של המדינה באזור בו אנו דנים.

צפיפות

ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף 2012 היתה הצפיפות בישראל (מספר תושבים המתגוררים בקמ"ר), 353 נפשות לקמ"ר. הצפי לשנת 2030 הוא לכ 450 נפש לקמ"ר. לשם השוואה, בשנת 1948 הייתה צפיפות האוכלוסייה 43.1 נפשות לקמ"ר. בשנת 1990 – 220.4 נפשות לקמ"ר.

אף שנתונים אלה מוצגים בבהירות רבה, הם אינם משקפים את המצב האמיתי. נציין מספר עובדות:

ב-2012 נחשבה הולנד, לפחות מהבחינה הפורמלית, למדינה הצפופה בעולם המערבי עם כ-403 נפש לקמ"ר; בלגיה נמצאת במקום השני עם כ-364 נפשות לקמ"ר; יפן עם 338 נפשות לקמ"ר, ובישראל כפי שראינו "רק" 353 נפשות לקמ"ר.

פורמלית, אלה הנתונים, אלא שבכל המדינות שציינו אין מדבר כמו הנגב התופס כ-60% מהשטחה של המדינה. אם נחשב את הצפיפות בישראל במקומות שבהם בני אדם מתגוררים, קרי מבאר שבע וצפונה, תהיה הצפיפות בישראל כ-800 נפש לקמ"ר, כלומר המקום הצפוף ביותר בעולם המערבי (בדומה לטייוואן שאין בה מדבר ו-50 אחוז משטחה אינם מיועדים לצרכי צבא וביטחון כמו במקרה הישראלי ותרבותה אינה מערבית כבישראל).

במדינה צפופה נלחמים על כל פיסת שטח ריקה, ומחירי הקרקע מאמירים והולכים. המחסור בקרקע יביא לניצול יתר של האדמות, תוך כדי הזנחת הפיתוח הסביבתי ויצירת ערים שהן "שלמת בטון ומלט" ללא ריאות ירוקות. תרבות "הבית הבודד עם גג הרעפים האדום", הנפוצה בחברה הישראלית איננה מתאימה למדינה צפופה כישראל, וכשצפוף – דוחפים, מלכלכים, מתנהגים בגסות ובאלימות איש לרעהו. כל זה יתגבר שבעתיים במטרופולינים הגדולים כתל אביב וחיפה. הצפיפות במטרופולין תל אביב היום היא 2,291.4 נפש לקמ"ר, במטרופולין חיפה 1,033.3 נפש לקמ"ר. בשיא מחזיקה בני ברק עם 22,921.2 נפש לקמ"ר, וגלעין תל אביב-יפו עם 8,148.3 נפש לקמ"ר.

מדינה צפופה היא מדינה אלימה, המידרדרת לעולם שלישי. אם מדינת ישראל תמשיך במגמה זו מבלי לנקוט במדיניות המתמודדת עם תהליך אסוני זה, הנוער החזק ימשיך לעזוב אותה, ונוער מהתפוצות לא ירצה לחיות בה. די לראות את התוצאות של הצפיפות הגבוהה במצרים, בהודו וכדומה. כדי לאפשר חיים במדינה מערבית כה צפופה כישראל הכרחי אפוא לתכנן לטווח ארוך ולא לאלתר כל כך הרבה …

תהליכי עיור מואצים – פגיעה בכושר הנשיאה של הארץ

ישראל מתקרבת מאוד לגבול כושר הנשיאה שלה. התופעה בולטת בעיקר במישור החוף שמוקדו בעיר תל אביב-יפו. שני שלישים מאוכלוסיית ישראל מתגוררים על קו המים של הים התיכון! עבור חברה מערבית, הזוללת שטחים עד בלי די, זוהי נורת אזהרה! ללא מקום לתשתית לאומית ומרחבים פתוחים, הנחוצים לשם שמירה על איכות החיים של מדינה מערבית, ישראל עלולה להידרדר לדרגה של מדינת עולם שלישי.

בהנחה של "עסקים כרגיל", ישראל העתידית תהיה מושפעת מכמה כיווני התפתחות, על פי תחזיות, והם:

* תוספת אוכלוסייה של כשלושה מיליון בני אדם – בפרק זמן קצר של 20 שנה! אוכלוסייה זו ברובה תהיה ענייה ובלתי מוכנה לאתגרי העולם המפותח.

* המשך תהליכי עיור – בשנת 2015 שיעור העיור בישראל הוא 92 אחוז מכלל האוכלוסייה, וההערכה היא שתגיע ל-100 אחוז לקראת שנת 2050. למעשה כמעט כל תושבי ישראל יתגוררו בערים. עיקר תוספת האוכלוסייה תעבור למישור החוף, שכן בחלופת "עסקים כרגיל" לא יהיה שום מנוף אמיתי למשוך תושבים לשוליים. מדובר בתוספת אוכלוסייה של 4-3 מיליוני בני אדם למישור החוף עד שנת 2035, שיצטרפו לכ-4.5 המיליון המתגוררים שם כיום.

* במילים אחרות, למרות שלל התכניות והניסיונות המעשיים לפיזור האוכלוסייה לנגב ולגליל, נמשכת מגמת של התרכזות האוכלוסייה במישור החוף, עד כ-80 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל. כל תוספת אוכלוסייה זו תתגורר בערים הוותיקות, בעיקר בשוליהן, ועד 2020 נזדקק לכ-300,000 דונם, ועד 2030 לעוד 200,000 דונם. כלומר, כל פוטנציאל החקלאות של מישור החוף, כ-500,000 דונם, יוקצה למטרות בינוי. אם נוסיף לכך את העלייה הצפויה ברמת החיים של חלקים בחברה הישראלי, הרי ברור שהצורך למקם תשתיות נוספות – לאנרגיה, לתחבורה, למים, לטיפול באשפה, ביוב, נופש, תעשייה ומסחר – יהיה אתגר מרכזי בשנים הקרובות.

היבט מיוחד של המגמות שהוזכרו לעיל נוגע לתשתיות. מתקנים שהוקמו לפני עשרות שנים נמצאים כיום בסמיכות רבה לישובים שהוקמו והתרחבו. מגמת המשך גידול האוכלוסייה, בעיקר באזורים המטרופולינים בישראל, יחד עם הצורך בפיתוח מתקני תשתית חיוניים אך מטרידים מבחינה סביבתית, כמו תעופה, ייצור אנרגיה ומים, טיפול בחומרים מסוכנים ואחרים מביאים לקונפליקט בלתי נמנע בין צורכי הפיתוח האורבני ליישומו בשטח. קונפליקט זה אף מתעצם עם העלאת המודעות וקידום התקינה בכל הקשור להיבטים סביבתיים ולסיכונים לאדם ולסביבה, העלולים להיגרם על ידי מתקני תשתית אלה.

במציאות אותה הארנו בהרחבה ובניתוח המגמות לעוד מספר ושנים כפי שהבאנו ישראל עלולה להידרדר למדינת עולם שלישי על כל המשתמע מכך.

אם לשוב אל מקרה אדמות כפר ביאליק,

אין שום הצדקה "לכבוש" שטחים ירוקים ממזרח לרצועת האורבנית הנוכחית בכל מישור החוף ובוודאי ובוודאי לא במישור החוף הצפוני של ישראל מצפון לכרמל.

יש לראות בכביש 22 כקו גבול (קו אדום) ממנו מזרחה אין מפשירים קרקעות ירוקות לצרכים עירוניים ויהיה מה!

טעויות שנעשו בשוגג, בחיפזון ואולי בזדון – אין באפשרותנו לתקן (מקרה גבעת הרקפות!!). אבל ביכולתנו למנוע טעויות בעתיד.
תישאל השאלה –אם לא נאפשר לקריות לפלוש מזרחה, כיצד רצועת הקריות תגדל? ראשית, לא נורא אם הקריות לא תגדלנה ועודפי האוכלוסייה יעברו למרכז הגליל.

שנית, גידול אוכלוסייה מתון יתאפשר על ידי ציפוף הבנייה בקריות, כמו שקורה בפתח תקווה, חדרה, נתניה. כלומר, אין ברירה אלא לעלות לגובה!

ואם החזון שלי יתאמת, בעוד עשור או שניים נצא אל הים ולשם נעביר בתי זיקוק, מתקני חשמל, התפלה, פסולת, נמלי תעופה וכד' ובשטחים הגדולים שנפנה שם נבנה וגם נפריש שטחים למרחבים ירוקים (ראו המאבק הנוכחי בצומת מורשה, קרי מתחם תע"ש ברמת השרון, (שם הייתי שותף פעיל בתכנון השטח שיתפנה בתקופת רבין כרה"מ ב-1992).

סף מעשה במחשבה תחילה – לעולם לא נצטער על מרחבים שהשארנו כריאות פתוחות, כשטחים חקלאיים לעתיד (ואחזור על כך בהקשר לשינויי האקלים).

2. מה לשינויי אקלים ושמירת אדמה חקלאית?

האם יש לראות בקרקע חקלאית משאב תשתיתי? נראה שכן – כי זהו משאב חיוני לעצם קיומו של האדם. אם זה לא ברור דיו, נזכיר כי שינויי אקלים ומחסור צפוי במזון מחייבים משנה זהירות על מנת לא לפגוע במשאב מתכלה זה. מדינות רבות הפסיקו לייצא מזון ואוגרים אותו, וטוב תעשה ישראל אם תתייחס לקרקע במשנה זהירות הראוייה. עניין זה כנראה אינו מובן לאנשי הנדל"ן ולאנשי התכנון.

ייאמר במפורש: יש לשמור על כל דונם לשימוש חקלאי כיום, אל מול הצורך הברור בקרקע חקלאית בעתיד . המציאות טופחת על פנינו ומצביעה על ביקושים גדלים והולכים דווקא לקרקע זו. ב-2014 שטח הקרקעות המתאימות לחקלאות והמוגדרות בתמ"א 35 כקרקע מעובדת במרקמים העירוניים נאמד ב-430,000 דונם. בימים אלה עומד אגף התכנון במשרד הפנים להפוך כ-17,000 דונם לשטחים מבונים. אבל, לאור התחזיות של גידול האוכלוסייה במישור החוף, עד לשנת 2050 תנוצל עד תום כל יתרת השטח החקלאית באזור המרכז ובתל אביב, ואולי עוד קודם לכן.

הנגזר מן האמור ברור למקרה בו אנו דנים.

כל פגיעה בקרקע חקלאית, היא פגיעה בביטחון המזון של ישראל לאור שינויי האקלים המכים בנו ועוד יכו יותר.
אסור לראות בקרקע חקלאית כמשהו נדל"ני אלא כנכס אסטרטגי לאומי ועל כן במקום לבנות ממזרח לכביש 22 יש להעביר עודפי אוכ' לגב ההר.

מן האמור ברור כי אסור לאפשר בניה נוספת בכל המישור שממזרח לכביש 22.

3. העברת כל עודפי האוכ' ממישור החוף אל שדירת ההר.

עניין זה נכון לכל רצועת החוף הישראלית מאשקלון ועד רכס הסולם. את עודפי האוכ' בשפלה (אשדוד-אשקלון) יש לנסות ו"להעלות" דרומה לנגב הצפוני.

את עודפי האוכלוסייה במטרופולין תל אביב יש לנסות ולהעלות להרי יהודה – ירושלים, לנגב ולצפון.

את כל עודפי האוכלוסייה במישור החוף הצפוני, מהכרמל ועד לרכס הסולם, יש לנסות ולהעלות למרכז הגליל והלוואי ויכולנו להעבירם בהמונים מזרחה ל"שדרה השנייה "– לבקעה.

הציר עפולה – מרחב נצרת,כולל מגדל העמק-תרדיון ורפאל באזור משגב -מרחב כרמיאל – מרחב מעלות-תפן צריך להיות ציר קליטת עודפי האוכ' של חיפה ויישובי מישור החוף הצפוני. בשלב שני נקווה לאיכלוס אלפים בסמוך לאזורי התעשיה של קרית שמונה,רמת דלתון וצ.ה.ר.
על ידי כך נשמור על קרקעות חקלאיות, נשמור על צפיפות סבירה בערי הצפון, ונסייע לקדם את השדירה ההררית המרכזית שכל הנתונים מלמדים כי ישנה שם נטישת אוכ' צעירה, שהיא ענייה יותר בהשוואה למישור החוף, מפגרת יותר בשורה ארוכה של מדדים –בריאותיים, חינוכיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים בהשוואה למרכז הארץ. דווקא שם ישנה אפשרות לקליטת אלפים ממרכז הארץ ומחיפה, אשר יכולים להביא לשינויי בכל המגמות עליהן אנו מצביעים.

כל זאת תוך שמירה על קרקעות חקלאיות במישורים. שם נבנו אזורי תעשייה מתקדמים כמו אילו שציינו למעלה ובנוסף בתבור, בציפורי, במזרע, קידמת הגליל ואחרים רבים.

מכל האמור, עמדתי ברורה:"

מסיבות לאומיות, אזוריות, וכן כחלק מההכנות לקראת שינויי אקלים קשים, יש לשמור על כל מישור החוף הצפוני והירוק ככזה גם לעתיד.

תוספת האוכלוסייה באזור הקריות תצא ללב הגליל בעשור קרוב ואל הים בעשורים שלאחר מכן. המרחבים החקלאיים יישארו כאלה לטובת כולם ולמגינת לבם של כמה קבלנים וראשי ערים עם שאיפות שאפשר להבינן, אך עתיד ילדנו חשוב יותר.

מכאן ברורה עמדתי: אין לאפשר נגיסה בקרקעות המועצה האזורית זבולון, או כפר ביאליק ואלו הן רק דוגמאות.

בכבוד רב, פרופ' ארנון סופר, ראש קתדרת חייקין

השארת תגובה